באימון האחרון שלי כנהג טנק זכריה היה הטען שלי. למי שלא מכיר, הטען עומד על הרגליים שעות ארוכות, מרים פגזים במשקל 20-40 ק''ג עובד תוך קשה מאוד, בלחץ של זמן ותוך כדי תנועה...
אני לא חושב שאי פעם שמעתי את זכריה מתלונן. לא על החום (אוגוסט צאלים - טנק בלי מזגן) ולא על הקושי של התפקיד. זכריה הפך להיות חלק אינטגראלי של המכונה כאילו הכל קורה באופן אוטומטי!
מידי פעם יש לי פלאש-באקים על סיטואציות קטנות של אינטראקציות איתו. למשל, אני זוכר פעם אחד שהגיע לאימון לפני עלייה לקו קלקיליה שנערך בבית גוברין (2023), היה פריסה מכובדת של הגדוד מחוץ למתקן החיול ופתאום מגיע זכריה בין האנשים הרבים שעמדו שם עם תיק ציוד ענקי (שהיה פלוס מינוס בגודל שלו), מניח אותו לידי ומבקש שאמור לו על הציוד שהולך להתחייל. בינתיים שמרתי לו קצת מהפריסה ושסיים כמובן עזרתי לו לסחוב את התיק...
החיוך הזה שלו היה כובש.
אהבתי לדבר איתו כי היה בין הבודדים בפלוגה שהיה אמרקאי דובר אנגלית כמוני.
יהי זכרו ברוך