זכריה היה החברותא הצעיר הבאמת צעיר שלי, זה שרק התחיל שיעור א' כשאני כבר שיעור ה', "ותיק". היה תענוג ללמוד איתו – ישר וחד מחשבה, יצירתי בסברות שהעלה, רגישות אנושית שנכרה גם בתוך הלימוד ממש. למדנו כמה פרקים במסכת בבא מציעא – בענייני שכירות פועלים ושכירות אומנים – הפרקים שמהווים את היסודות למה שניתן להקביל ל"דיני עבודה" במשפט המודרני. הלכות כאלה מזמינות עיסוק בממד האנושי, של הפועלים עצמם. פעם התעצבנתי עליו, ואמרתי לו שהסברה שלו קומוניסטית. טוב, מה הבנתי אני, ילד בשיעור ה'. זכריה בשיעור א' כבר הבין – היתה רגישות אנושית מאחורי הסברה הזו.
מאז שנהרג אני חבר בקבוצת וואטסאפ שפתחה המשפחה. כל יום – תזכורת מזכריה. וזו תזכורת חשובה, כי תמיד תמיד יש שם חיוך, מאור פנים. אבל שמתי לב לעוד משהו. אצל זכריה אין רק חיוך, תמיד יש בתמונה עוד אחד משני דברים – עשייה, או חיבוק. לזכריה אין תמונות פוזה על הטנק, יש או חיבוק לחבר, או טיפול במקלע מקביל או כל דבר אחר שצריך יחס בטנק. גם כשכולם עייפים והולכים לישון – זכריה ממשיך לעבוד על הטנק. וכמובן – אין ספור תמונות חיבוק עם המשפחה, הילדים. אני משוכנע שאם נחפש מספיק נמצא גם חיבוק לעציצים, בכל זאת סטודנט לחקלאות. ולפעמים, לפעמים רואים רק זכריה. תמונה אחת בלטה לי לאחרונה – זכריה, במדים טקטיים, בלי טנק ברקע ובלי אף חבר ברקע – תמונת פוזה קלאסית על רקע השקיעה. אבל לא, זכריה לא מצלם תמונות פוזה. אין את מי לחבק? הוא נותן חיבוק לעצמו.
כשארי זנילמן הי"ד נהרג, אמרתי לעצמי שאני צריך לחדש את הקשר עם זכריה. לא הספקתי. הם היו חבורה מתוקה כזו – ארי וזכריה הי"ד, מאיר, גבריאל ועוד הי"ו. בזכות זכריה הכרתי את החבורה הזו, חבורה מתוקה של תלמידי שיעור א' רציניים. וזכריה ידע להיות רציני, גם בדברים החשובים וגם בדברים הלא חשובים. סכם את כל הש"ס בערך עד שיעור ה', וגם קרא הארי פוטר בשפות שלא ידעת שקיימות. האמת שבשיעור א' זה עוד היה בקטנה – צרפתית ורוסית. בשבעה גיליתי שהוא הגיע גם לוולשית! מי בכלל מדבר את השפה הזו? אבל זכריה קרא בוולשית, ואני בטוח שהוא עשה את זה באופן שוטף. כי אצל זכריה עושים הכל ברצינות.
זכיתי ללמוד עם זכריה סדרי ערב במשך שנה. לצערי לא זכיתי ליותר מזה. אבל חיוך של זכריה – את זה יש לי עכשיו כל יום.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים